סיפורי מקרה

כתיבת סיפורי מקרה הינו כלי עבודה הקיים מתחילת המאה ה 20 , כלי שבאמצעותו ניתן ללמוד, לחקור, ולהבין קשרים טיפוליים בין פסיכולוגים למטופלים. בשנים האחרונות יצאו ספרים רבים שנועדו לקהל הקוראים הרחב והמתארים קשרים טיפוליים בדרך של סיפורי מקרה. סדרת הטלויזיה "בטיפול" המתארת סיפורי מקרה של מערכות היחסים בין פסיכולוג לקבוצת המטופלים שלו, המנחה שלו, ובני משפחתו חושפת את מורכבות העבודה הטיפולית ואת חדירתה לחיים הפרטיים של המטפל. בדף סיפורי המקרה שלי אנסה להביא דוגמאות קצרות של סיפורי מקרה (פרי דמיוני) וכיצד אני רואה את הדרך הטיפולית המתאימה להן.

בריחתו של האדם מאחריותו האישית לחייו ולמימושו העצמי וצמצום המרחב בו הוא רואה את עצמו כבעל יכולת לפעול על העולם נתפסת כמגבלה המונעת את התקדמותו וצמיחתו האישית. משום כך, הטיפול בגישה האקזיסטנציאליסטית מתמקד בסיוע למטופל לחוש את קיומו בעולם באופן אותנטי, איתור הפוטנציאל האישי והאפשרויות השונות העומדות לפניו במסגרת "קרקע הקיום" ממנה צמח, ויצירת סביבה המטפחת את תחושת השליטה בחייו.

הגישה האקזיסטנציאליסטי , באופן דומה, רואה את שאלת המוסריות כענין אינדיבידואלי לחלוטין ולא כקבוצה כללית של ערכים הנכפית מלמעלה על כולם באותה מידה. כל התנהגות המלווה בהחלטה מוסרית תהפוך לנכונה עבור המחליט אם היא באה ממקום של "אותנטיות" ומודעות הייחודיים לכל אחד מאיתנו. המשמעות של "אותנטיות" בטיפול היא למעשה לא בהכרח אמיתיות ושוויון בין הפנים לחוץ אלא באופן רחב יותר קבלה מלאה של החופש והחירות שאיתה נולדנו כולל קבלת הספיחים הפחות נעימים שתחושת חירות מביאה כמו פחד וחרדה. במילים פשוטות, שתי הגישות מעודדות אותנו לחיות באופן אמיתי, מודע, ואמיץ למרות הקשיים הפסיכולוגיים שיש להתמודד עימם כאשר בוחרים בחופש.

הגישה הבודהיסטית רואה ביכולת ובתרגול "אי-היצמדות" באמצעות מדיטציה ואימוץ דרך חיים נזירית כדרך לביטול הסבל האנושי. החיים בחברה המערבית אינם מאפשרים אימוץ צורת חיים בודהיסטית נזירית המתאפיינת בהקדשת רוב שעות היום לתרגול התרחקות פיזית ורגשית ממאווים ודחפים המעודדים היצמדות. למרות זאת, אנו יכולים לבחור באימוץ הגישה הבודהיסטית במימדים שונים של חיינו וליישם רעיונות אלו באופן פשוט בחיי היומיום. למשל, אנו יכולים לפתח גישה אישית המפחיתה את נטיותינו הנרקסיסטיות (היצמדות ל"עצמי" שלנו ולזהותנו) ע"י הסתכלות צנועה ורחבה יותר על משמעות קיומנו כחלק מן העולם. בתרגום "האמת הנאצלה" של הפחתת הסבל לגישה האקזיסטנציאליסטית ניתן לומר כי תרגול אי-ההיצמדות שלנו למי שאנחנו ולמה שאנחנו רוצים להיות (מתוך פחד וחרדה קיומיים) יכול לבנות תחושת חירות שבה נהיה פתוחים לגלות את מי שאנחנו באמת.

החיים הינם רצופי סבל. הסבל האנושי הוא חלק בלתי נפרד ובלתי נמנע מההוויה האנושית. כיון שתפישתנו את העולם בנויה ומבחינה באמצעות הסתכלות דו-קוטבית על החיים כך גם יכולתנו לאהוב היא זו שמאפשרת לנו להתאבל על אובדן, ויכולתנו לחוש בכאב היא זו המאפשרת לנו לחוות תחושות נעימות. קיומם התלוי של הפכים בעולם זה לצד זה, החושך והאור, המלא והריק, הוא זה שאינו מאפשר לנו, בני האדם השייכים לבריאה, להתחמק מצדדיה השונים של ההוויה הכוללים גם סבל ואי נוחות. עצם קבלת עובדת חיים זו לא רק באופן שכלי אלא מתוך ידיעה שלמה – כדרך חיים, מפחיתה את סבלנו הקיומי ומאפשרת לנו להתמודד עם פחדים וחרדות שהם מנת חלקם של אלו הבוחרים לחיות את החיים במלואם ובאותנטיות.

מערכת היחסים הנבנית בין המטפל והמטופל משמשת כמוקד המייצר התנסויות חדשות-ישנות במהלך הטיפול הנבחנות ונלמדות במסגרת הטיפול. החידוש בגישה טיפולית זו היא שמקורן של ההתנסויות הנחוות במהלך הטיפול אינו נתפס בהכרח כבא מעולמו הפסיכולוגי של המטופל בלבד, אלא כתוצר משותף של המטפל והמטופל.

ראיית עולם זו של העבודה הטיפולית משחררת את המטופל מהתחושה הלא שיוויונית והמרוחקת הנהוגה בטיפול הקלאסי ומאפשרת לשני הצדדים לפתח מערכת יחסים טיפולית הקרובה יותר למערכות יחסים חיצוניות לטיפול אותם חווה בעבר וחווה כיום המטופל. עוצמת הטיפול בגישה זו נעוצה בעובדה כי מערכת יחסים כזו, בין מטפל למטופל, מזמינה למעשה את התרחשותם של אירועים והתנסויות המביאים לידי ביטוי רגשות רבים המשולבים באירועים אלו תוך כדי הטיפול. התנסויות אלו בטיפול מאפשרות למטופל ללמוד על הנושאים המרכזיים איתם הוא מתמודד ועל הדרך בה הוא מביא נושאים אלו לידי ביטוי במערכות היחסים שלו.