הגישה הבודהיסטיתתרומתה של הגישה הבודהיסטית לטיפול הפסיכולוגי ולחברה המערבית בכלל הולכת וגוברת בשנים האחרונות. פנייה זו לפילוסופיות המזרח ע”י פסיכולוגים ואנשים פרטיים מתחזקת כיון שגישות אלו מוסיפות מימד של רוחניות הנעדר מרוב הגישות הטיפוליות המסורתיות בפסיכולוגיה. הגישה הבודהיסטית נותנת מענה רחב לא רק לשאלות הבסיסיות לגבי מהות קיומנו אלא גם מטווה דרך חיים שניתן לסגל באופן אישי ותורמת להפחתת ה”סבל האנושי.” הפילוסופיה הבודהיסטית משתלבת יפה עם הגישה האקזיסטנציאליסטית במספר מישורים ונותנת כלים, למטפל ולמטופל , המקלים על ביצוע תהליכי השינוי תוך התאמת נקודת המבט על החיים. להלן מספר עקרונות בסיסיים מהפילוסופיה הבודהיסטית שניתן ליישמם בתהליך הטיפול הפסיכולוגי וכראיית עולם.

בבסיס הגישה הבודהיסטית עומדות “ארבע האמיתות הנאצלות.” עקרונות אלו פשוטים לכאורה אך הם מקיפים חלק נרחב מההוויה האנושית:

1. לחיות משמעותו גם לסבול

החיים הינם רצופי סבל. הסבל האנושי הוא חלק בלתי נפרד ובלתי נמנע מההוויה האנושית. כיון שתפישתנו את העולם בנויה ומבחינה באמצעות הסתכלות דו-קוטבית על החיים כך גם יכולתנו לאהוב היא זו שמאפשרת לנו להתאבל על אובדן, ויכולתנו לחוש בכאב היא זו המאפשרת לנו לחוות תחושות נעימות. קיומם התלוי של הפכים בעולם זה לצד זה, החושך והאור, המלא והריק, הוא זה שאינו מאפשר לנו, בני האדם השייכים לבריאה, להתחמק מצדדיה השונים של ההוויה הכוללים גם סבל ואי נוחות. עצם קבלת עובדת חיים זו לא רק באופן שכלי אלא מתוך ידיעה שלמה – כדרך חיים, מפחיתה את סבלנו הקיומי ומאפשרת לנו להתמודד עם פחדים וחרדות שהם מנת חלקם של אלו הבוחרים לחיות את החיים במלואם ובאותנטיות.

2. הסבל האנושי מונע ע”י הנטייה להיצמדות

היצמדות אוattachment באנגלית באים מהמושג הבודהיסטי trishna המכיל מספר משמעויות: צמא, תאווה, רעב, היקשרות, או היצמדות למה שאינו משתנה. כאשר אנחנו מתעלמים מהעובדה כי כל הדברים בעולמנו הם לא מושלמים, לא שלמים, לא נצחיים, או פגומים במידה זו או אחרת כך אנחנו גם נוטים להיצמד או להיקשר אליהם בתקווה כי כך נהפוך לשלמים, מושלמים, וניצחיים. הנטייה האנושית להיצמדות מתאפיינת בהתחמקות מעובדות החיים הפחות נעימות לנו כדי להימנע מתחושות של פחד או חרדה המאפיינים התבוננות מציאותית יותר. ההוויה האנושית “נצמדת” למה שלא משתנה ונשאר קבוע גם אם בחירה זו גורמת לנו להרגיש לא מאושרים או לא מסופקים. כך אנחנו נוטים להתמזג עם אנשים, תפיסות עולם, זהות, ורעיונות לגבי עצמנו המספקים לנו תחושה מוטעית של בסיס, נפח, או נוכחות שבלעדיהם היינו חשים ריקים מתוכן. שתי הגישות, הבודהיסטית והאקזיסטנציאליסטית, רואות בנטיית ההיצמדות מקור לסבל וחוסר התחברות אמיתי לדרך העולם ולדרכנו אנו.

3. תרגול אי-היצמדות להפחתת הסבל

הגישה הבודהיסטית רואה ביכולת ובתרגול “אי-היצמדות” באמצעות מדיטציה ואימוץ דרך חיים נזירית כדרך לביטול הסבל האנושי. החיים בחברה המערבית אינם מאפשרים אימוץ צורת חיים בודהיסטית נזירית המתאפיינת בהקדשת רוב שעות היום לתרגול התרחקות פיזית ורגשית ממאווים ודחפים המעודדים היצמדות. למרות זאת, אנו יכולים לבחור באימוץ הגישה הבודהיסטית במימדים שונים של חיינו וליישם רעיונות אלו באופן פשוט בחיי היומיום. למשל, אנו יכולים לפתח גישה אישית המפחיתה את נטיותינו הנרקסיסטיות (היצמדות ל”עצמי” שלנו ולזהותנו) ע”י הסתכלות צנועה ורחבה יותר על משמעות קיומנו כחלק מן העולם. בתרגום “האמת הנאצלה” של הפחתת הסבל לגישה האקזיסטנציאליסטית ניתן לומר כי תרגול אי-ההיצמדות שלנו למי שאנחנו ולמה שאנחנו רוצים להיות (מתוך פחד וחרדה קיומיים) יכול לבנות תחושת חירות שבה נהיה פתוחים לגלות את מי שאנחנו באמת.

4. קיימת דרך להפחית את הסבל האנושי

הדרך הבודהיסטית להפחתת הסבל מונה שני שלבים בסיסיים דרכם יש לעבור כדי להגיע להארה המשחררת מסבל.

א. אימוץ הגישה הנכונה
שלב זה כולל את ההבנה של טבע הדברים בעולם והשלמה עימם ללא התעלמות מהמציאות. בפרט, השלמה עם חוסר הקביעות של דברים בחיים, חוסר שלמותם, ופגיעותם. קבלת ההנחה כי סבלנו האנושי מונע ע”י נטייתנו להיצמד לדברים, נטייתנו להיות שיפוטיים וביקורתיים, נטייתנו להשליך שנאה על אחרים, ונטייתנו לתפוס את הווית העולם באופן תמים ותוך התעלמות מטבע הדברים

ב. אימוץ השאיפה הנכונה
שלב זה מתייחס לאימוץ רצון אמיתי וכן של האדם להשתחרר מכבלי ההיצמדות, הביקורתיות והשיפוטיות, הנטייה לשנוא, והנטייה להתעלמות. הגישה האקזיסטנציאליסטית בטיפול משתלבת יפה בתרגול בודהיסטי זה ע”י הגדרת תפקידיהם של המטופל והמטפל כמחוייבים לעמוד מול הפחדים והחרדות המתעוררים מחשיפת האמת של המטופל ואימוץ גישה אסרטיבית ופעילה כדי להפוך את המטופל למודע יותר כלפי המציאות המביאה לסבלו.

• הגישה הבודהיסטית מגדירה שלושה תרגולים או הנחיות מעשיות המקדמות את הפרט במאמצו להפחית את הסבל.

א. התכוונות נכונה בדיבור
הדיבור נתפס בגישה הבודהיסטית ככלי שבאמצעותו חוסר המודעות שלנו מתבטאת. במסגרת זו, על המתרגל להפוך למודע יותר לתוכן דבריו ולהפחית את השימוש בשפה הפוגעת באחרים והוצאת אנרגיה על דיבורי סרק, חסרי תכלית. העיקרון כאן הוא להפוך ליותר אותנטי במערכת היחסים עם אנשים אחרים תוך נסיון לקבל את הצדדים הפחות נעימים באחרים תוך היכרות עם אותם צדדים, כביכול שליליים, בתוכנו.

ב.פעולה נכונה
זהו תרגול מוראלי בבסיסו המנחה להימנע מפגיעה פיזית באחרים. הבודהיזם רואה פגיעה כלשהי באחרים כפעולה שמביאה בסופו של דבר לפגיעה בעצמי.

ג.התמלאות בחיים
מטרתו של תרגול זה היא להגיע לחיים מלאי חייות דרך בחירה בצניעות, מודעות ערה, אי-אנוכיות, ותוך מיעוט הפגיעה באחרים. התנהגות המתאפיינת באנוכיות “משחירה” את הנפש ואילו התנהגות המתחשבת באחרים (לא רק בני אדם) מאירה אותם.
הגישה האקזיסטנציאליסטי , באופן דומה, רואה את שאלת המוסריות כענין אינדיבידואלי לחלוטין ולא כקבוצה כללית של ערכים הנכפית מלמעלה על כולם באותה מידה. כל התנהגות המלווה בהחלטה מוסרית תהפוך לנכונה עבור המחליט אם היא באה ממקום של “אותנטיות” ומודעות הייחודיים לכל אחד מאיתנו. המשמעות של “אותנטיות” בטיפול היא למעשה לא בהכרח אמיתיות ושוויון בין הפנים לחוץ אלא באופן רחב יותר קבלה מלאה של החופש והחירות שאיתה נולדנו כולל קבלת הספיחים הפחות נעימים שתחושת חירות מביאה כמו פחד וחרדה. במילים פשוטות, שתי הגישות מעודדות אותנו לחיות באופן אמיתי, מודע, ואמיץ למרות הקשיים הפסיכולוגיים שיש להתמודד עימם כאשר בוחרים בחופש.