פסיכולוגיית העצמיאביה ויוצרה של פסיכולוגיית העצמי הוא היינץ קוהוט (Heinz Kohut; 1913- 1981), פסיכיאטר ופסיכואנליטיקאי אמריקני, שהתפרסם עם צאתה לאור של המונוגרפיה שלו “הפסיכולוגיה של העצמי”. זוהי תיאוריה פסיכולוגית-אנליטית אשר שימשה בסיס לתיאוריות נוספות שהתפתחו לכיוונים נוספים, אך שמרו בין היתר על מכנה משותף:
• יכולת האמפתיה בקשר בינאישי (על אחת כמה וכמה בקשר טיפולי), ועוד יותר מכך – האמפתיה ככלי טיפולי בעל חשיבות גדולה, שבאמצעותה ניתן לבסס הבנה טובה יותר בנוגע לעולמו הפנימי של המטופל.
• דגש על ה’עצמי’ כמעין מבנה פסיכולוגי המאגד בתוכו את החוויה הכוללת של האדם ביחס לעצמו ולמכלול התפקוד הנפשי.
בתחילת דרכו קוהוט השתייך לזרם הפסיכואנליטי הפרוידיאני, אך עד מהרה החל להטיל ספק בעקרונות שעליהם התבססו שיטות הריפוי הפרוידיאניות. טיפולים רבים מדי לא השיגו פריצת דרך משמעותית או שנקלעו למבוי סתום. יושרו המקצועי של קוהוט לא אפשר לו להמשיך בדרך זו. כאשר נשאל על המהפך שעברו דעותיו, השיב כי הוא חש – אם כי לא תמיד מבין – שתלונותיהם של המטופלים שלו מוצדקות וכי הוא כופה עליהם את ההסברים שלו.

התבוננות אמפתיה והקשבה

קוהוט החל אפוא בדרך טיפול שונה. הוא החל להקשיב למטופלים שהגיעו אליו בתשומת לב רבה יותר, לשמוע כל מילה שאמרו ולנסות להרגיש בעצמו את מה שהם חשו והרגישו. הוא ניסה לשמור על איזון בין הקשבה מלאה ואמפתיה למה שהם חושבים ואומרים על עצמם ועל מצבם, לבין הידע המקצועי שלו לגבי המצבים והקשיים שהם מעלים. המטופל, כך ראה, נוטה לקבל ולהכיל דעות נוספות, אם הוא מרגיש שהמטפל הכיר בתחושותיו שלו. הוא שם לב, שאם נוצרים פערים בין רגשותיו של המטופל לבין ניתוחיו והצעותיו של המטפל, אפשר תמיד לחזור לתפקיד המקשיב והמכיל.
באופן זה יהיה המטופל מוכן לדון בפערים שנוצרו ולהתייחס אליהם. גישה זאת של קרבה הדוקה למטופל, של קבלת רגשותיו והכלתם, של הזדהות ואמפתיה עם נקודת ראותו של המטופל, היא שעומדת בבסיס התיאוריה של קוהוט.

בין קוהוט לפרויד

למרות שקוהוט החל את דרכו כאנליסט פרוידיאני, פסיכולוגיית העצמי שלו היא כמעט אנטיתזה לתיאוריה הפסיכואנליטית של פרויד. בעוד שפרויד ראה את האדם כתוצר של העימות בין צרכיו ודחפיו לבין מילויים, פסיכולוגיית העצמי איננה רואה בעימות זה את תמצית הווייתו של האדם. התיאוריה של קוהוט אמנם בודקת את מימוש הצרכים הלא מסופקים, אולם היא עושה זאת ממקום של אמפתיה. ההזדהות עם בעיותיו שהמטופל מרגיש מסייעת לו לחקור את העצמי שלו ולהשיג תובנה חשובה לגבי אישיותו. המטופל והמטפל עובדים יחד כדי למנוע את תחושת הריקנות הנוצרת מצרכים ומדחפים לא ממומשים ולנטרל את התגובות הרגשיות השליליות שהיא גורמת, ושיכולה להתבטא גם במחלה פיזית. המטפל והמטופל כאחד יחשבו כיצד ניתן לענות על צרכים אלה, ומה תהיה הדרך היעילה ביותר להשיג אותם.
הבדלים נוספים בין התיאוריה הפסיכואנליטית של פרויד לזו של קוהוט הם, שפסיכולוגיית העצמי אינה רואה בהתפתחותו של האדם מעבר דרסטי בין תלות לעצמאות, אלא מזהה ומקבלת את האהבה העצמית (שבשפת הפסיכולוגים נקראת נרקיסיזם) כחלק מהותי וחיוני בהתפתחותו כאדם. “הנרקיסיזם הבריא” הוא אחת מאבני הפינה של התיאוריה האנליטית של קוהוט וממשיכיו. נרקיסיזם בריא מעיד על עצמי חזק ומגובש, חיוני ושאפתן, החותר למימוש מלא של כישרונותיו ושל חלומותיו. פסיכולוגיית העצמי הופכת את האדם המלא רגשי אשמה מגרסתו של פרויד לאדם סובל, שיש להתבונן בו מקרוב, להבין ולהכיל אותו, לדבר אליו בלשונו הוא ולהכיר את עולם האסוציאציות והסמלים שלו, להושיט לו יד ולהוביל אותו להערכה עצמית ולאהבה עצמית, ומשם לשיקום מלא ולגאולה.